הספר "בני אהרון"[1], מאת הרב שמעון אגסי זצוק"ל, 1914-1852

 

הספר "בני אהרן" אותו כתב סבא, הוא פירוש לספר "שער הגלגולים", השער השמיני משמונת "שערי קדושה" של ספר "עץ החיים", אותו חיבר הרב הגאון המקובל חיים וויטל, ואשר הכיל את כל הכתבים שבהם עיבד את תורת רבו, האר"י הקדוש (ר' יצחק בן שלמה לוריא), אבי הקבלה הלוריאנית, בסוף המאה השש-עשרה בצפת.[2]

 

במבוא של הספר "שער הגלגולים עם פירוש בני אהרן", אומר המו"ל: "במהדורה זו נוספו כמה מעלות. ... ונכלל בו פירוש "בני אהרון" מאת הרב הגדול חסידא ופרישא כמהר"ר שמעון אהרן אבא בר אבא אגאסי זצוק"ל שכבר נדפס בבגדד, מתוקן ומוגה מידי חברו הנאמן הרב הגדול המקובל האלקי כש"ת ר' יהודה פתיה זצ"ל..."

 

סבא כתב את הספר בין השנים 1898-1908 [3], לזכרו של בנו בכורו, אהרון, אשר נפטר בשנת תרנ"ח (1898) והוא בגיל שבע עשרה שנה, סמוך לפני מועד חתונתו עם הדודה מסעודה לבית בחר[4].

 

לא מצאתי דרך טובה יותר לתאר את כאבו העצום של סבא על מות בנו אהרון, על הדרך בה בחר להתמודד עם כאבו, ועל מקור שם הספר, מאשר לצטט את שפתו העברית העשירה והיפהפייה, מתוך ההקדמה לספרו, בה הוא כותב:

 

"מאושר הייתי וההצלחה עמדה לימיני. ובנים כשתילי זיתים סביב לשולחני, הבכור אהרון, ומשנהו מנשה, והשלישי מאיר ששון חי, אור עיני. פתאום, והנה בלהה, כי כוכב מערכתי התחיל לשרך דרכו. ... עלה מות בחלוני, בא בארמוני לרעות בגני וללקוט שושני. וחטף את מנשה מבין זרועותיי, ולא השיב ידו ומבלע בהניף חרבו הקשה גם על מאיר ששון חי מחמד אישוני. ואהי משומם כאיש נדהם מתגרת יד הזמן אשר אסף ממני את שלומו ויקף עלי ראש ותלאה, ואנחם באהרן ראשית אוני. אשר עד כה ועד כה גבה בקומה ויף בגדלו עשר מידות על כל בני גילו בהתפתחות כשרונותיו הנעלים ובתכונת מצבו המוסרי והרוחני היותר נאות. ויהי עלם נחמד להשכיל, תפארת בחורים יניק ויחכים, יושב בין ברכי תלמיד חכם צדיק ותמים. ובראשית שנת התרנ"ח בהיותו כבן ט"ז שנה, אמרתי להשיאו אשה, ואארש לו ...מבנות מרום עם הארץ, ...טובת שכל ויעלת חן. והגבלנו זמן החתונה בחודש אדר הבא. וקיוויתי כי עוד מעט תדרוך נפשי עוז, לשוש אתו משוש ביום חתונתו וביום שמחת לבו ואז יניח ה' לי מעצבי ורוגזי."

"אבל אהה, כי ה' אחרת יעץ, כי בסוף (חודש) שבט עברה עליו מחלה קלה... אך בין כה ובין כה תקפה עליו מחלתו מיום ליום עד כי אחזהו השבץ ונפל כבול עץ באין אונים...ועם כניסת הארת ליל פורים נשמתו יצאה בטהרה..."

"הרגע האיום והנורא ההוא חרוש על לוח לבי באותיות של דם, עד נצח לא אשכחהו, ומדי דברי בו יחרד לבי, פלצות תבעתני, וכוחי יעזבני.... בכיתי לקשה יומי, צעקתי מנהמת לבי אהה על שברי נחלה מכתי, היש מכאוב כמכאובי: בני יצאוני ואינם, נשמד פריי ממעל ושרשי מתחת, ואהי כערער בערבה, לטוב קיויתי ויבוא רע, ואיחלה לאור והנה חושך. החודש אשר נועד לששון ולשמחה איך נהפך ליגון ואנחה, והשבוע הנועד למשתה שמנים, איך הפך לאבל וקינים...מה זאת עשה אלוהים לנפש היפה זכה מפשע וחפה. ללקוט שושנה בלא עיתה. ולקצץ פתיל חייתה בעת חג כלולתה..."

 

בהקדמה גם מסביר סבא את הדרך בה בחר לנחם את נפשו הדואבת:

"לא מצאתי נוחם לנפשי הנלאה לדעת סיבת האסון הנורא, רק ע"י אמונה זו...לכן פניתי את לבי להבין אמרי בינה היוצאים מפי קדוש האר"י ז"ל בשער הגלגולים, ומה שיעלה במצודתי, כפי קט שכלי, יוחקו על ספר למנוחת בני נשמתו עדן..."

 

ושם גם נמצא פשר השם שנתן סבא לספרו:

"וקראתי ספר זה בני אהרן להיות שבני נשמתו עדן הלך לו בלי חמדה, ולא הניח אחריו שום זכר מבנים ומבנות, לכן קראתיו על שמו, להיות לו למזכרת נצח, טוב מבנים ומבנות, שם עולם אשר לא ייכרת. ועוד, לפי שעיקר תולדותיהם של צדיקים (הם) תורה ומעשים טובים, לכן חידושי התורה, הנאמרים בספר הזה, הם לו במקום בנים. והם הם בניו והם הם תולדותיו."

 

בספר גם מופיעות הדרשות שנשאו רבי יוסף חיים (הרי"ח טוב), ראש הקהילה בבגדד, לזכרו של אהרון ביום השביעי למותו, והדרשות שנשא סבא לזכרו של אהרון ביום השנה לפטירתו.

 

שמעון בן אליהו בן שמעון אגסי, דצמבר 2003, תל-אביב.

 

 



[1]  בהוצאת קרן הוצאת ספרי רבני בבל, הוצאה שניה, ירושלים תשמ"א.

 [2] מקור: האנציקלופדיה העברית, עיין ערך "ויטל חיים".

[3]  מתוך הקדמת הספר: "המחבר התחיל חיבורו יום ה' ח' ניסן תרנ"ח וסיים בתרס"ח".

[4]  לימים יבמתו של אחיו הצעיר, הדוד עזרא ציון, שהיה אז תינוק בן 8 חודשים, לו נישאה כעבור כ-16 שנה !!